סיפור לידה בג'הארה דולה

החופשה שנדחתה עד לרגע האחרון או איך ליעם שחה אל תוך העולם
סיפור לידה במרכז ללידה טבעית במים – ג'הארה דולה

השבוע ה- 39, והחתולה שלנו בנופה בצירי לידה. עם הצירים הראשונים שלה, המים שלי ירדו. זה היה מאוחר בלילה, וההתרגשות היתה גדולה, ציפינו להמון חתלתולים ואח קטן לשיראל....
בנימה רגועה וחיובית, ד"ר אילן הלוי הבטיח לנו בשיחה טלפונית שנהיה הורים שוב ב- 48 שעות הקרובות, ולכן כדאי שנישן קצת ונעדכן אותו על הצירים, כאשר יתחילו. מכיוון שהלידה הראשונה שלנו היתה קצרה יחסית, רצינו לודא שנצליח להגיע לקדימה ולא נלד בדרך.
כשהתעוררנו למחרת בבוקר, בנופה כבר הניקה את חמשת הגורים שלה, ואנחנו עדיין חיכינו. התקשרתי שוב לאילן, והוא הציע שנגיע אליו לבדיקה. הייתי מאוד רגועה משום שידעתי שאני לא מתכננת לידה בבית חולים ולכן לא צריכה לחכות לצירים בבית החולים, אלא יכולה להשאר ולעשות ככל העולה על רוחי בבית, לנוח בערסל בגינה, הכול. סבתא לקחה את שיראל לישון אצלה אחרי הגן, ואנחנו נשארנו לבד, ונהננו מקצת זמן איכות ביחד. ד"ר הלוי בדק אותי ואמר כי המים שלי אכן ירדו (חלקית), וכי אני בפתיחה של 2 ס"מ והכל מתקדם מצוין. הוא הציע לי ללכת הבית לנוח, ולדבר איתו שוב אחרי שיעברו 18 שעות מירידת המים, או לפני כן אם משהו קורה.

16 שעות אחרי ירידת המים התחילו לי קצת צירים. אני דיברתי עם דנה הדולה וג'הארה דולה והחלטנו להפגש עוד שעתיים בקדימה.
וזה מה שקרה (פחות או יותר), או מה שאני זוכרת שקרה:

20:00 הגעה לג'הארה דולה. במהלך הנסיעה הצירים למעשה הפסיקו, והיו חלשים כשהגענו לשם. אבל כשאילן בדק אותי הפתיחה היתה 4 ס"מ, ועמית ואני בילינו שעתיים ביחד בצימר המפנק שלנו. עמית תיפף קצת, והרגשנו כמו בחופשה במלון 5 כוכבים. אילן, טלי ודנה חיכו בחוץ לקצת אקשן, ואנחנו נהננו מזמן איכות אחרון של שנינו לבד.
 

טלי הציעה לעשות לי ג'הארה טיפול, ואני כמובן הסכמתי. הטיפול היה נפלא, והצירים הפכו ליעילים יותר בזמן הזה.

22:30 אילן בדק אותי שוב, והפתיחה התקדמה ל 5 ס"מ (וכמעט ללא כאב עד עכשיו- מדהים!). חשבתי לעצמי שאולי הלידה הזו לא תכאב כמו הקודמת...... התקווה הזו כמובן התבדתה, והצירים הפכו במהירות לחזקים יותר ויותר.
עמית ואני היינו לבד בבריכה הגדולה והנעימה, המוארת באור נירות, והוא עזר לי להתמודד עם הצירים, שהפכו להיות כמעט בלתי נסבלים. האווירה היתה מושלמת. ידעתי שטלי, דנה ואילן ראו שעמית שולט במצב ולכן נתנו לנו להיות לבד ושמרו מרחק.
ברגע שהצירים הפכו להיות כואבים מאוד, טלי הופיעה בבריכה (איך היא ידעה להגיע בדיוק בזמן המתאים?) והיא היתה מדהימה- דנה, עמית וטלי מרחו עלי שמן (שדנה הביאה) מתחת למים בזמן הצירים, מה שהקל עליהם מאוד.

הכאב היה מאוד חזק, אך בין הצירים אני הצלחתי לישון, אפילו רק למשך דקה או פחות, צפה על המים בעזרת המצוף וכמובן עמיתוש.

עכשיו הזכרון שלי מתחיל קצת להתערפל. אני הקאתי, וטלי ודנה תפסו הכל בשקיות פלסטיק שהם הוציאו משומקום בצורה פלאית. דנה מדברת אלי מחוץ לבריכה, היא גורמת לי להרגיש כמו גיבורת על, ואני מקטרת –"כל כך כואב לי, למה רציתי לעבור את זה שוב, אני לא יכולה יותר" וכו' וכו'. אבל אף אחד לא מתייחס לקיטורים שלי ברצינות, אפילו לא אני. האווירה עדיין נעימה כמו קודם, אני נמצאת במלון 5 כוכבים, כולם מטפלים בי כל כך יפה, כל כך הרבה פינוקים, כל כך נחמד פה- אז למה זה צריך לכאוב כל כך?

ד"ר אילן בודק את פעימות התינוק שלי עם המכונה החמודה שלו מדי פעם. (למען האמת אני לא ממש זוכרת את זה, לא שמתי לב, אבל ראיתי אותו בתמונות שדנה צילמה לאורך כל הלידה).
באיזה שהוא שלב אני מרגישה צורך לעשות קקי, ורוצה להתחיל לדחוף, מה שאומר שאנחנו צריכים לעבור לבריכה השניה, הקטנה יותר, הבריכה שבה הלידה עצמה מתרחשת. אני לא רוצה לעזוב את המים, אבל ד"ר אילן רוצה לבדוק אותי ואני יוצאת מהמים.

המגבות החמות מאוד נעימות, אבל הצירים מחוץ למים הם בלתי נסבלים, ואני רק רוצה לחזור חזרה למים. מפני שאיני במים יותר, הפריצת דיסק שלי מתחילה לבעור מכאב ואני מרגישה שאני עומדת להתעלף.
בקיצור, אני חייבת לחזור למים, כך זה אמור לקרות.

בשעה אחת בלילה צירי הלחץ מתחילים ואנחנו עוברים לבריכה הקטנה. אנחנו מספיקים להיות בה רק 15 דקות וליעם נולד במים. 15 הדקות האלו הרגישו כמו שעה לפחות- אבל מי סופר. אני קצת מאוכזבת מכיוון שעם שיראל צירי הלחץ לא כאבו, אבל עכשיו הם כאבו, ועוד איך. עמית נמצא איתי בתוך הבריכה, ומבחוץ הצוות הנפלא שלנו, טלי, דנה ואילן. הכל קצת מעורפל, זורקים קצת בדיחות ואנחנו צוחקים (אני לא יודעת איך יכולתי לצחוק בזמן שהייתי בכאבים כאלו חזקים, אבל כנראה שזה אפשרי).

ואז לפתע אילן מבקש ממני להרגיש את הראש בידי, ואני נדהמת לגמרי, ובציר הבא כל הראש בחוץ. אנחנו מחכים לציר נוסף כדי ששאר הגוף יצא והמצב ממש לא נוח, אבל מהר מאוד הציר מגיע וליעם שוחה החוצה אל הבריכה.
 

כמו קסם, אילן נותן לו דחיפה קטנה ומשנה את הכיוון שלו כדי שאני אוכל לתפוס אותו בעצמי מתחת למים ולהרים אותו לאט לאט החוצה בעצמי.
אלוהים, בחלומות הכי פרועים שלי לא תיארתי לעצמי את זה!

בכל מקרה, זו היתה החוויה הכי מדהימה שחוויתי בחיי, וכל הזמן הרגשתי שמטפלים בי כל כך יפה, ומפנקים אותי, ממש כמו החופשה שמעולם לא לקחנו.
עמית חתך את חבל הטבור, והשליה יוצאת על המיטה. טלי ודנה, כמו דבורים חרוצות, מחליפות סדינים ומביאות עוד ממגבות חמות (אוי, איך אני אוהבת את המגבות החמות האלו).

זה כל כך רומנטי. ליעם נאחז בפטמה (פחות או יותר) ואז הולך לישון למשך כל הלילה, וגם אנחנו.
 

אבל זה לא סוף הסיפור (יותר נכון האגדה), כי ב-9 בבוקר מעירים אותנו עם ארוחת בוקר בגינה.
אילן בודק את ליעם שוב, ואנחנו יוצאים הביתה ואוספים את שיראל בדרך.
אני רגועה, מלאת התרגשות ואנרגיות ועוד הרבה דברים- אבל אני לא תשושה בכלל, אני מרגישה נהדר- מרגישה כמו אחרי חופשה נעימה ומפנקת.